הצופה
לבית ישראל

מאת

יצחק ערטער.

תשליך

HAZOFE (Der hebräische Zuschauer).

PRAG.

Druck bei M. I. Landau.

1840.

אל הקורא.

הנה אנכי נותן לפניך עוד מכתב אחד ממכתבי הצופה לבית ישראל. (כי המכתבים קרואי שם מאזני משקל^[1] חסידות והחכמה^[2] תלונות סני וסנסני וסמנגלוף^[3] כלם מכתבי הצופה לבית ישראל המה). וידעת היום כי סמאל הדובר בו איננו סמאל שד המקובלים; כי זה הוא אויב ה׳ ומתקוממו, לא יבוא בקהל עדת מלאכיו, ולא ישא את שמו על שפתיו, כי טמא הוא כאהרימן הפרסי, מוחץ למחנ׳ אלהים מושבו, וממנו לרע ולמות תוצאות, כי לפי דברי המקובלים, מפי עליון לא תצא הרעות כי אם הטוב. ואולם השטן המדבר אל הצופה הוא סמאל הזקן, כאשר הזכירו ר׳ אליעזר בפרקיו, מלאך רע או שד היהודים מאמיני אל אחד ולא אלים שנים. ואף כי הוא מסית ומדיח לעבור על מצות ה׳, ומאשים ומיסר את נדחיו, הנה לא יחטא במלאכות ה׳ אשר עליו לטמאה בה, כאשר ישוך הנחש בלא פשע ובלי אשמה, כי כן טבעו ותולדתו. את שם ה׳ ישא על שפתיו, כי לא שונא היא לו מתמול שלשום. אכן הצופה יחשוב בלבו, כי סמאל שד המקובלי׳ נצב עליו, על כן ישים נגד פניו את אשר עשה לו ר׳ יוסף דילה ריינה, כי איש לא לִמוד הוא הצופה הזה, על כן לא יבדיל ולא יכיר.— אולם גם סמאל איש לא לִמוד, ככל צבא המלאכים והרוחות. כן יאמרו סני וסנסני וסמנגלוף באגרתם אשר כתבו אל הצופה, כי זה כמאתים שנה קמו בקרב העם אנשים אשר יבראו אראלים. אך לא כן הדבר! כי עוד לפנים בישראל עשו להם היהודים מלאכי מרום ברוח שפתים. וכן יחליף וימיר סמאל בדבריו אל הצופה רבני ארץ אחרת ברבני פולין, כי יספור הבליהם.— יהי מה! הנה אנכי נותן לפניך את מגלת הספר בכל מגרעותיה, לא שלחתי בה יד, כי קודש היא, כשבחי הבעש״ט וספורי מעשיות מהר״ן, על כן יראתי לנגוע אליה.—

תשליך

— —וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם׃ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב— —(מיכה ז׳ י״ט כ׳)

בחודש השביעי באחד לחודש ואני מתהלך על יד הנהר. ואשא עיני וארא והנה סמאל השטן עומד על היאור, ומלאכי רעים משוטטים על שתי גדותיו. ואנכי אימת שדים ושעירים לא תעבתני מעודי, כי עברי אנכי, ואת ה׳ אלהי השמים לבדו אני ירא, ואקרב אל השטן ואשאלהו: מה לך פה סמאל? ומה מעשיך על הנחל הזה? ויען השטן ויאמר: הנני פורש ביאור רשת לאסוף במכמורת את כל חטאות בני ישראל אשר ישליכו היום מצולה בהמון גלים, למען העלותן השמימה; שם אשטחן שטוח בקרב מחנה האלוהים, למען יראו כל צבא המרום במרום את פשעי העם הזה כי עצמו, וחטאתם כי כבדה מאוד.— ואען: הסכלת עשׂה סמאל, כי בחרת לך מימי ארץ פולין לצוד בהם צֵיד עון ופשע! סוב לך אל נהרי אשכנז וצרפת! שם בני ישראל קצוצי פאה, שם בני ישראל מגולחי זקן, שם ילבשו היהודים מלבוש נכרי כמשפט הגוים אשר בקרבם הם יושבים, ואנחנו פה תלבושת יהודית נלבש, זקנינו תמים, משערתו לא יפול ארצה, ופאות ראשנו אמתים וחצי אורך לפאה האחת. עוד דבר בפי ומלתי על לשוני לספר את כל צדקותינו אשר נפלינו בם מיתר משפחות בית יעקב, והנה קול כקול רעם בגלגל נגע באוזני, ואכלא את שפתי ואפן לראות, והנה הוא קול סמאל השטן— קול שחקו על דברי. ויענני ויאמר לי: צחוק עשית לי היום הזה בדבריך ובמשפטי פיך! כי הגדת היום, כי תום זקן איש ואורך פאות ראשו עֵדֵי תום לבבו המה, ומעשה הבגדים אות מעשה הצדק או הרשע. כי משערות זקנם ופאות ראשם גם יחד עצמו עונות אחיך יושבי הארץ הזאת, ותחת כנפי בגדיהם יסתירו ערלת לבבם והמון פשעיהם.— הנה העם יוצא מבתי הכנסת והתפילה! גדודים גדודי׳ יבואו אל שפת הנחל הזה לאחוז בכנפות כסותם ולנער חטאותיהם המימה. מהרו שעירי! משרתי אזרו חיל! התיצבו איש על מקומו! הכינו הרשת! תקעו יתדותיה! חזקו מיתריה! לבלתי יִנָתק היתר, או תמוש היתד, ולבלתי תרד תהומות הרשת מכובד משאה.—

מחריש ומשתאה עמדתי הכן על שפת הנחל, ואשיחה עם לבבי לאמר: האמנם עדת בני ישראל יושבת ארץ פולין תרב לפשוע? הן כל העדה כלם קדושים, כלם חסידים, כלם יודעי דת, כלם יודעי דין, רבינו אנשי מופת כאלישע ואליהו, וכל רבנינו גאונים, מאורות גדולים, איש איש יחיד בדורו, איש איש רבן של כל בני הגולה, גדול מרבן שמו, האלה יחטאו?— ואשמע קול רעם עונה: אלה יחטאו! הבט ימין וראה!— ואפנה על ימין, וארא, והנה נקבצו באו שמה כל נכבדי העדה, רבניה, רביה, קדושיה, חסידיה, יראיהי, המקנאים לה׳ ולתורתו. באו, ויפטירו שפה, ויניעו ראש, וינערו חוצן.— אל אלהים ה׳! אל אלהים ה׳! האאמין למראה עיני? אם לא התולים עמדי? כי כזרם ברד וגשם מטר וגשם מטרות עוז יֵרדו חטאות הקהל הקודש הזה מתחת בגדי כבודם! חטאותיהם תואר להם, תמונה להם, ומראה להם! תמונת כל שקץ, צלמי כל תועבה, ותואר כל מרגיזי נפש! כל אלה שכנו בצל כנף קדושי ישראל הטהורים האלה המקנאים לה׳ ולתורתו!— ויגע בי השטן, ויעירני מתמהון לבבי, ויאמר אלי: הבן למראה עיניך, ואת אשר לא תדע שחרו הגד, ואנכי אורך. ואומר: ראיתי והנה רפאים יחוללו מתחת כסות לבושי הרבנים ענקים גבוהי קומה, כל משפחת גלית הפלשתי, והמה רודפים אחר נשיאים ורוח.— ויען השטן ויאמר: זאת חטאת גאותם ורום לבכם (כי גא מאוד גאותם) ועון רדפם אחר כבוד ותפארת.— ואקרא: חסום פיך סמאל! ועצור דברי בלע! הרבנים, האנשים העומדים על משמרת משה איש האלהים העניו מכל האדם להורו׳ משפטי אל ליעקב ותורתו לישראל, האם המה יעדו גאון וגובה?— כמעט הוצאתי מפי את המלים האלה, וירעם בקול שחקו הנורא שנית באזני, ובלעגי שפה ענני ויאמר לי: כן דברת! רבניך יחד כלם ענוי ארץ! כי עקב ענוה יכתוב איש על שער ספרו תהלות נפשו. נורא תהלות הוא שער ספר וספר! כי מהלליו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אך לא טוב הדבר אשר דברתי! כי מהלליו סולם מוצב עבי שחקים וראשו מגיע שמי שמימה.— כי עמוד הימיני ופטיש החזק וגם הגאון הגדול תהלת כל ענוי ארץ כקש נחשבו היום; ראשית ענוה כיום הוא רב הרבנים וגאון הגאונים. אך מה יתן זאת לאיש שח עינים? לכן יוסיף מאור הגולה. אולם מה יוסיף פאר רבינו גרשון לאיש שפל רוח? על כן עוד יַרבה תהלה לאמור: רבן של כל בבי הגולה. אך ענוה צדק עוד לא תנוח, אי לזאת תרב אמרים: גדול מרבן שמו. אכן רוח נמוכה עוד לא תרגיע, על כן יתרה תעשה לאמר: יחיד בדורו. אך מי תִכֵן את רוח הענוה לאמר, עד פה תבוא ולא תוסיף? כי עוד תגבר חילים, ותגד ליעקב: אין על עפר משלו. ומי יודע, אולי עוד ידה נטויה לכתוב לעת מועד: אין בשמים משלו.— ועדת חנפיו אשר יקיפוהו, גדודיו אלה יאמרו לו: כי לך נאה, כי לך יאה, לך כל לך, לך הממלכה, מאין כמוך, גדול אתה וגדול שמך.— שאל נא לדור ראשון, מי ראה כזאת? מי שמע כאלה? גדולי ישראל אנשי השם אשר מעולם שמותם עלי ספריהם ערום הִלכו בלי לבוש ובלי מעטה תהלה כל ימי חייהם, ורק דור דורשיהם, דור הבא אחריהם, הלבישו מערומיהם, ולפי מרבית חכמתם ועמלם להועיל לעמם בתבונות כפיהם הרבו מהלליהם, ויושיבום לנצח ויגבהו; ורבני ארצך עוד חיתם באור תראה, והמה ימהרו ויחלטו תפארת שמותם! הוללות בלבבם ובספריהם, לתהלות בפיהם ועל שעריהם! ותגועשו ויתהוללו— ויתהללו! אי בושת? אי כלמה?— גם בוש לא יבושו והִכָלם לא ידעו!

מבלי העלים ממני כי צדקו דבריו, הרהבתי בנפשי עוז, ואשיב את חורפי: הרעשת ארץ, סמאל, חנם על לא דבר. האם רום עינים חטאת? ואם רוחב פה פשע? הן לא ירעו ולא ישחיתו, כי אולת המה; אולת קשורה בלב בער, נערים יתקלסו בה, תמלא שחוק ותרועה פי כל איש, תשמח כל נכאה לבב, ותיטיב גהה ומזור לכל עצבון רוח.— ויענני השטן ויאמר לי: למה זה תרב לריק אמריך? הלא עיניך יענו לך, כי גאון הרבנים חטאת; כי לו תהי גאוה אולת, התִנָער כיום מתחת כנף הבגד? כי מדי שנה בשנה ישליכו בני ישראל את חטאותיהם ואת אשמם המימה, אך מסכלותם ופתיותם לא יַרפו, בהן יחזיקו, והיו להם למשמר׳ עד העולם. נעור יתנערו, נוע יִנועו, נוד יתנודדו כהתנודד ארץ ביום הרעש, ואולתם לא תסור מהם.— אף טוב הדבר הזה להם ולבניהם אחריהם כל ימי הארץ. כי לו ירדו כל כסל העם הזה וכל מעשי הבליו על היאורים ועל האגמים, כי עתה יגבהו המים, ויעברו על כל גדותיהם, ויהי מבול מים שנית על הארץ.— ממראה עיניך איפוא תשפוט, כי גאון הרבנים חטאת. זאת החטאת היא גברת הבית, אם הבנים לכל פשעיהם ועונותם, שא עיניך וראה, אלה תולדותיה.

ואסב את עיני אל המקום אשר היו פונות שמה בתחלה, וארא והנה מתחת שלמות הרבנים יוצאים: סמל הקנאה; בוז משפחות, בוז חכמי לב, הבוז לכל אדם; מצה ומריבה, מצודות וחרמים, לב אבן קשה מצור; וקסת סופרים, וצלם מרבה ידים, וחזיר מיער ופיו מגואל בגללי צאת אדם מאסף לכל המחנה.— ויאמר אלי השטן: הראית? כל אלה יולדו להרפא חטאת הגאות! סמל הקנאה הזאת אשר ראית איננה קנאת סופרי׳ אשר תַרבה חכמה, היא הקנאה האוהבת את האיש אשר העיר את רוחה ותכבדהו, על כפים תשאהו, ויהי לה למופת; כי אם זאת הקנאה אשר תשים את פניה באיש לרעה, תשנאהו, חרפה תשימהו, לו יכלה כדג כן תבלעהו; זאת הקנאה אשר תרע עיניה בבן גילה כי יהללוהו בשער, אשר תשטום את בן עירה כי יושיבוהו רב לכסא, ותחת תת כבוד לשמו, תבַזהו.— כי גם זאת פרי גודל לבב הרבנים לבזה נפש כל איש, לתָעֵב גוי ואדם יחד. רק משפחתם משפחת רם, וכצאן משפחות כל בית ישראל לפניהם. כל יושבי תבל ושוכני ארץ כרמש נחשבו, המה ענקים, וכל חכמי לב חגבים בעיניהם. זה האיש אשר נשאו לבו השמימה לחשוב מחשבות ולגלות מושכות כדורי שחק במסלותיהם הוא רק גדול החגבים, חרגול או סלעם, אך ממשפחת הארבה, רפאים יֵחָשבו רק הם. כל מחשבות לב האנשים האלה הוא ראשם (לרוב תבונות יקראו ראש) על ראשם יחיו, על ראשם יתקוטטו, ואם אמור יאמר האחד, ראשי עלי ככרמל, יגיד אליו רעו ראשי עלי כלבנון. על כן יִנָצו האנשים, על כן יריבו, על כן יצודו נפשות, על כן יכון חרם, לא מיראת אלהים, כי אם מגאוה וגודל לבב. כי יראת אלהים תשיב נדחיה ותקרב רחקיה, אכן גאוה כל הקרב הקרב תרחיק בזרוע, והרחוקים תזרה הלאה.— ואנכי עד כה עמדתי דומם, כי השתוממתי על המראה אשר ראיתי באחרונה עד לבלי יכולת מצוא מלה להגיד המית לבי; אך מדי דברו שבה רוחי אל קרבי ודברי אל לשוני, ואקרא: אולם מה פי החזיר המגואל הזה אשר ראיתי? אהה ה׳! מה לחיה הטמאה הזאת, תועבת בני ישראל, בצל כנף מורינו ורבינו?— ויען השטן ויאמר: זאת חטאת הדוברי׳ נבלה בספרי שאלותיהם ותשובותיהם, המנבלים את פיהם בדברי זמה שקץ ותועבה כאחד הרקים המתגודדים בית זונה, ודבר ה׳ היה בספריהם לחרפה ולגועל נפש.— ואען: לא ידעתי, סמאל, משאלותיך אשר תשאל! החפוץ תחפוץ אשר לא יורו מחוקקי ישראל משפטי הנשים בימי נדת דותן או כי יזוב זוב דמיהן בלא עת נדתן? ומה יעשו שופטי צדק בשפטם דברי ריבות בשעריהם, אשה כי תשטה, ויעידו עדים לאמור זנתה תחת אישה, היגזרו אומר לאסור אסר על בעל, בטרם יִצָרפו ויתלבנו ויתבררו הדברי׳ כחוק וכדת? היש לאל ידם לדבר דבר בכמו אלה מבלי הַפְרֵעַ חוק מוסר הַצְנֵעַ?— ויען השטן ויאמר: יש ויש! כי גם חכמי הגוים בכל מלכותם יכתבו דברי ריבות כאלה על ספר, אך אזנם מלים תבחן, ואת אמרתם יצרופו, להסיר את התועבה מקרבה. ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ממצוקותיהם תושיעם מלה יונית או רומית, אשר אספה את חרפתה מזוקן, אומר ודברים בלי נשמע לכל איש קולם. ומדוע לא יעשו רבניך כמשפט הזה? מדוע לא ידברו ארמית בכל דבר שקץ ונבלה? כי השפה הזאת זרה לשומעיה, על כן סרה כל תועבה מקרב מליה, וממקום קדוש יהלכו לבני ישראל כל דבריה, לכן ישירו מדי שבת בשבתו שירי עגביה מבלי דעת את הנבלה אשר ידברו.— ואקרא: אנא חוס נא, חמול נא, רחם נא סמאל! הנח לרבני ארצי! איכה יכתבון ארמית, אם קצור תקצר ידם מכתוב עברית לפי חוק ומשפט?— ויענני השטן ויאמר: רבניך ילאו איפוא לכסות דבר ערוה; ומדוע לא יטמנו את כתבי שאלותיה׳ ותשובותיהם בסתר אהליהם, והיו להם מגלות סתרים, ספר חתום לא תשורנו רק עין רב או דַיָן או שופט? מדוע יגלו את נבלותם לעין השמש, כי ידפיסום ויפיצום בישראל, והיו למקרא כל העדה, מגדול ועד קטן, מזקן ועד נער?— אם לא תדע, כי עתה אודיעך, למען הגדיל שם (לא למען הגדיל תורה) למען התפאר, למען התגאה.

מבלי דעת מה השיב, כי חזקו עלי דבריו, סבותי את לשוני ואשאלהו: ומה הצלם הזה אשר ראיתי עם אלף ארבות ידיו?— ויען השטן ויאמר: זאת חטאת שוד וגנבה! נפשי יצאה בדברו את הדברים האלה; ואקרא: דום והֵאָלם סמאל! יִסָכר פיך דובר שקר! כי נשבעתי, כי לא ידע לבך את אשר תבטא בשפתיך! כי מה הדבר הזה אשר דברת? האם ראית גנב בין תופשי התור׳ האלה?— ויאמר: כן הדבר! ראיתי!— „אויה! למשמע אוזן דאבה נפשי! אנה אוליך את חרפתי?“ אולם כרגע התנחמתי ואשיב אמרי לי: למה זה הבל אירא? דבריו לא יֵאָמנו!— ואתאפק ואוסיף קרוא: שבעתים אשלם, את כל הון ביתי אתן, אם המצא תמצא בידם גנבה משור ועד חמור ועד שה, מכסף ועד כלים!— ויענני השטן ויאמר לי: ומה הדבר אם שלח איש ידו במלאכת רעהו מבלי קחת כסף או כלים מחדר או וצאן ובקר מרפתים? מה הדבר כי יסיר איש דפים שלמים מתוך כתבי יד אשר נִתְּנו לו לשום עינו והסכמתו עליהם, יקח מהם כל חלקה טובה, ויניח לו למשמרת, לאמור לעת מועד זה פרי מחשבותי? ומה האיש אשר יאסוף אומר ודברים מספרים הרבה, יכתבם אף ידפיסם מבלי הַגיד מפי מי יצאו הדברים, ויאמר: ראו זה ספרי פועל ידי אשר חשבתי למשפט? כי אשאלך: מה שמו? מה תאמר אלי? הן האיש ההוא גנב, גם כחש, גם שם בכליו, הלזה תקרא תם ונקי כפים?— ואשא את קולי ואזעק: ואיו? איה סופר? ואיה ספרו?— ויען השטן ויאמר: לספר תבקש? הנני למצוא חן בעיניך! הוחילה כמעט רגע!— ויסב את פניו אל אחד השדים המשרתים אותו, ויצו עליו לאמור: מהרה חושה אל תעמוד! לך בוא בחדר אביך, והוציאה אלי משם את ספרו!— ואשתאה כשמעי את דבריו, ואומר אליו: מה הדבר הזה אשר עשית? אמרתי ספר מעשה ידי רב תשים לפני, ואתה שלחת מחברת אחד השדים לקחת!— ויאמר הלא תדע בן מי זה העלם? הבט נא אל מראהו, כי עוד לא הרחיק נדוד.— ואען: מראהו כזאב ערב, אולם איככה אוכל וידעתי מי הולידו? זאת אבינה כי הוא בן שד כמוהו; כי משורש נחש יֵצא צפע, ושעיר יוליד שד.— ויאמר אלי השטן: צדקת בדבריך! עמל הוא לדעת זאת. כי עוד לא הודעתיך, מי המה הדיגים האלה אשר קראתי לי היום. כי רוחות בני אדם הם, רוחות בני רבנים כלם, רבנים אשר בהכותם חרם או בתתם לבוז כל איש אשר לא ישרה נפשם בו, העלימו עין מעון בניהם, ותחת יַסרם בשבט או בנגעי בני אדם על אשמותם, הזכירום בספריהם, וירוממום בקהל לאמר: בני החריף, בני הגאון, לרוחות הבנים האלה שכבר מתו קראתי היום, להעלות חטאות אבותיהם ממצולות המים, למען השיב גמול להוריהם אשר כסו על פשעיהם.— וספרו זה אשר יגיד בו האב את תהלת בנו יביאהו עֵד בנו לגלות את ערות אביו.— ראה נא גם ראה, מה מאוד ימהר אף יחיש מעשהו רוחי זה אשר שלחתי. כי הנה הוא בא והספר על שכמו.— ויפן אל השד אשר שלחו, ויהללהו ויאמר: מהרת למצוא בני! חשת ולא התמהמהת לעשות פקודי כאשר בהיותך מתהלך חי על פני האדמה הזאת! כי מעולם שמעת לעצתי, הקשבת לאמרי פי, אהבת רע מטוב, שקר ושפתי חלקות מהאזין לאמת סלה. אשמת, בגדת, גנבת כאביך; גאות לבשת, דברת דופי בישרי לב, הכיתם חרם במסתרים, ותבאיש את ריחם, ותרדפם באף, זמות להשמידם; זדת, חמסת את כבוד שמם, טפלת עליהם שקר, יעצת להרע להם; כזבת, לצת, מררת את חיי האנשים, נאוף נאפת, סררת כְפר; עוית, פשעת, צררת בנכליך, קנוא קנאת, ריב ריבותָ, שנאתָ חנם; תעבת, תעית, תעתעת את נשי רעיך; כי על כל אלה ותעט כמעיל קנאת ה׳ צבאות למען כסות פשע. על כן שפתי ישבחונך, ופי יהללך בחוצות; כי סופדיך ומקונניך דוברי שקר כלם, כזב בפיהם בשכר יספודו, ובמחיר יקוננו; אכן תהלות שפתי אמת ומישרים, אל אלהים הוא יודע, וישראל הוא ידע.— יען כי נאמנה רוחך אתי, בצלי התלונן כל הימים, בסתרי תשב עדי עד, לא ארפך ולא אעזבך.— וככלותו את תהלתו, ויפן אלי ויאמר: הנה אנכי נותן ספר לפניך, שים נא אליו לבך, וראה אם לא כל דבר אליו יגונב, אם לא כל מאמר גנוב הוא אתו?— בושת פני כסתני בקראי בו, כי כל דפיו מלאו שוד וגנבה עד בלי מקום.— ואתחנן אליו ואומר: הלא תבדיל סמאל? הלא תבדיל בין גונב הון ובין לוקח אמרים לא לו המה?— ובשצף קצפו ענני ויאמר לי: אל נא תסלף דבריך לאמור: לוקח דברים לא לו המה, כי כה תאמר לו: מגנב דברים! זה שמו לעולם, וזה זכרו לדור ודור. בין גונב הון למגנב דברים לא אבדיל! כי כל הגונב מזה כמזה נקה. מגנב דברים בעשרו, לו יהי דל מנעוריו, כי עתה גם כסף יגנוב.— אף דרך אחד ומשפט אחד לשניהם, גונב הון ראשיתו מצער, בהסיעו את המטפחת מאמתחת הבגד, ואחריתו ישגא לחתור בחושך בתים; מגנב דברים בקטן יָחֵל, להגיד על פני איש דבריו אשר שמע מפיו, ולהעז פנים לאמור, דברי הם אשר הוצאתי אותם מלבי, ובגדול יכלה בעשותו ספרים מלאים גניבה וגזלה מן הקצה אל הקצה.— הנה זה תופש תורה! צא נא עתה והתפאר בו!— לא יבוזו לגנב כי יגנוב כל הון, למלא נפשו כי ירעב, אולם הלא יבוזו לגנב כי יגנב דברים, למען התפאר? למען התגאה? למען התגאה על שקר?

עזי נפש לא יֵדעו בושת גם כי תִגָלה חרפתם בקהל, ורך לבב גם קלון אחר כי ישמע לארץ יביט ופניו יחורו. כאלה קראוני גם אני; בושתי להרים ראש, נכלמתי לנשוא עין, ותרב כלמתי על התרגזי ועל התקצפי מראשית.— לבעבור סבב איפוא פני הדבר, למען העביר חרפתי מעל פני, שבתי לדרוש על מראה עיני, ואשאל: ומה קסת הסופרים הזה אשר נפל אל המים?— ויען השטן ויאמר: זאת חטאת עשות ספרים אין קץ.— ואתלוצץ על דבריו, ואקרא: גם עשות ספרים חטאת! אנא השם, חטאו, עוו, פשעו לפניך כל חכמי לב כל גדולי ישראל, למיום תפוש עט ועד עתה!— ויענני השטן ויאמר לי: חכמי לב וגדולי ישראל בעשותם ספרים לא יחטאו, כי ספריהם יַרבו דעת, וקוראיהם יוסיפו לקח; חטא חטאו לומדי ארצך, בעשותם ספרים מרבים הבל, חטא חטאו רבניך בהוסיפם במחברותיהם לאסור אסר על נפש עד לבלי יכולת נשוא המשא.— כאש בערה בי חמתי כשמעי את דבריו, אכן יראתי התקצף,ְ וחלתי תת מלים לזעמי, פן אבוש באחריתי. נאלמתי דומיה החשיתי. אכן עיני איש יביעו קרב לב עמוק, ואת אשר יכחיד תחת לשונו ירמזון עפעפיו. את נהמת לבי ראה סמאל, ויוסיף ויאמר: אם לא תאמין, איש לא אמון, הט אזנך ושמע דברי חכמך, החכמים בעיניך, בספריהם אשר המה עושים; אלה דבריהם ללשונותם בספריהם.— וכזרם מים כבירים זורמו שפתיו הבלים ודברי רוח עד לבלי האמין כי יִמָצאו כאלה בספרי חכמינו ומחוקקינו, אנשי שם, קרואי העדה ונכבדיה. ומאשר לא הָראיתי את הספרים אשר קרא בשם (כי יגורתי מפני האף והחמה לאמר עוד הפעם לא האמנתי, למען הביא השטן את ספריו, ולשומם נוכח פני) אציגה נא כיום נגד אחי בני ישראל, מקצת הדברים אשר שמעתי, על שולי היריעה הזאת^[4], למען יחפשו חפש מחופש בספרי׳ הנקובי׳ בשמות׳ לראות, האם אמת נכון הדבר?— נמצאו הדברים בתוכם?— והמה בכתובים?— ואנכי נדכיתי עד מאוד נעויתי משמוע, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה עמדתי נכלם מתבושש ומחריש.— אך לאט לאט שבה רוחי לאיתנה, ונפשי לעשתות שאננו׳, ואשוב ואפצה פה, ואען: אם אמנם הרבות הבל חטאת, מה האשם כי יוסיפו רבני ארצי לאסור אסר על נפש? ומי יתן והיה זה לבבם להוסיף אסר על אסר עד לבלי אכל כל מאכל ולבלי שתות מי באר ונחל, עד לבלי הָחיט מחט, ולבלי קשור שרוך נעל, כי עתה גויי הארץ יעשו כל מלאכת יד ופועל כפים, ואת הארץ יסחרו המה, ואנחנו עבודת הקודש עבדנו כולנו, צום צמנו כל הימים, ותפלותינו ותחנותינו ירבו כחול, או אז רחם ה׳ את עמו, ובא לציון גואל.— ויאמר אלי השטן: אבל! איש צדיק תמים הנך! קדוש ישראל אתה! כי מאוייך ומשאלותיך יגידון את רוב צדקתך. אולם שים נא ידך על לבך, והגד נא לי נאמנה, הברוב צדקתך לא תַלאה את עמך? היכול תוכל כל העדה נשוא כל אסריה? על כן כל אסריה אשר אסרו על נפשה לא יקומו. על כן רבו היום המתפרצים, חולפי חוק, עוברי תורות, פורקי כל עול, כי כשל כח הסבל, כי אין לסבול. אלה גודרו גדר אך יַרבו פרץ ישראל. ותהי מעשה הרבנים את העם, כמעשה רחבעם מלך ישראל בעזבו את עצת הזקנים להקל עולו מעל העם, ללכת בעצת הילדים להוסיף על עולם. ומה היתה אחרית הדבר? כי נקרע׳ הממלכה, ויֵחָלק העם, ובפלגות בית יעקב גלה ישראל מעל ארץ ירושתו.— ואקרא: הסכת ושמע סמאל! השדים האלה אשר ישרתוך היום בני רבנים הם, כאשר אמרת, אכן אתה, בי נשבעתי! אתה רב וגאון הנך; כי כאחד הגאונים רבני ארצי לא תדע אף לא תבין את הכתוב בספרי נביאינו. ההיתה עצת הזקנים לפרק עול העם מעל צוארו? הלא רק זאת יעצו, להשיב מענה רך ולהתל בעם עדי המשחו עליהם למלך.— ויענני השטן ויאמר: אם כזאת היתה עצת זקני יועצי רחבעם, אתן תודה כי היטב ייטיבו רבני ארצך לשמוע בקולם, כי גם אחרי שבתם לכסא התל יהתלו בעם, לאמר על חלומותיהם ועל דבריהם, דבר ה׳ הוא, דבר ה׳ הוא, למען העמים עליו עול כבד, עול אסריהם.— אולם מדוע לא ישמעו הרבנים לעצת זקניהם? הזקנים אשר גם דבר ה׳ ומשפטו חתור חתרו להקל על העם? מדוע לא ישמעו לעצת הלל הזקן, אשר תקן פרוזבול, להקל על העם כובד שנת השמטה, לבלתי שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו?— אך הלל עניו והמה גאונים! אך טוב לישראל ענוים ידרושו, וגאוני ארצך רק אחר כבודם ותפארת נפשם ירדופו.— על כן קשה מצור לבם, כי מצור החלמיש יצאו לפנים מים, ומלב רב לא תצא חמלה, לחוס על איש בלתי שומר משפטיו ואסריו, אסרים ומשפטים בל ידעום עד הנה.— ויוסף סמאל וישא את המשל הזה ויאמר: מלך גדול עשה אניה, ויתן עליה את גנזי מכמניו, ולבלתי יהדפנה הרוח למדחפות, וישם עליה גם אבני שיש ואבני גיר, למען הכביד משאה, וֹיפקד עליה רב חובל, להוליכה, לשמרה, ולהטותה מצורי מכשול ונגף, לבלתי תִשָבר, לבלתי תרד תהומות; וכמות האחד ויקֶם אחר תחתיו. השמים התקדרו וישתערו, וגלי הים גאו, ומימיו גברו, ויגרשו רפש וטיט, ויחמרו ויכבדו, ותֵקַל האניה וגל פני המים; וישם כל רב חובל עליה עוד נטל חול ועוד נטל אבני שדה למען הכביד משאה, לבלתי יהדפנה הרוח למדחפות. וכמותו ויהיו החול והאבנים אשר הביא אל קרבה פנינים ואבני חפץ בעיני כל עומד על משמרתו אחריו, כי קסם עליהם, כי הצל הצילו את ספינת המלך ואת אוצרו הטוב מרדת שחת. וברבות הימים קלו המים, וינוחו הגלים, כי טהרו השמים ותופע נהרה, ותכבד האניה ותחשוב לטבוע מכובד משאה. ורב החובל תחת הַטיל חול ואבן מקרבה להקל מעליה, למען מלט את האניה ואת מטמון המלך, עוד קבוץ יקבוץ לו כל הדבר הקשה וֹהכבד אל תוכה, כי יתברך הסכל בלבבו לאמר החמרים האלה אשר צבור תצבור ידי יהיו גם המה פנינים ואבני חפץ בעיני הבאים אחרי. האין חטא משפט מות לאיש הזה? הלא יסר יְיַסרנו המלך?

כה דבר סמאל, כה נשא משלו; ואנכי השתאיתי על משליו ועל דבריו. ואשאלהו: מה זה היה לך סמאל כי נהפכת והיית לאיש אחר? הלא אתה הוא המסית והמדיח לזנות מאחרי ה׳ ולעבור על מצותיו, ועתה הנך מגיד מישרים, מגלה אוזן למוסר, ממשל משלים ודורש טוב. אם תשוב סמאל, כשוב הכל בימי התשובה האלה?— ויענני השטן ויאמר לי: ראה נא גם ראה, כי לא תבחן את מוצא שפתיך! אם ישוב איש מדרכו בימי התשובה האלה, היִהָפך לאיש אחר? הן אחיך אנשי בריתך ישובו היום מדרכם, ומיום שמעם את קול השופר יחרדו איש אל אחיו (כי לקול קרן היובל יחרד לבי גם אני!) וכאשר הרבו לפנים פשע, כן יַרבו תפלה כיום, יהגו נכאים שירי דוד מלך ישראל, יקומו ירונו בלילה לראש אשמורת המון סליחות עמקי שפה נלעגי לשון, ידברו אל ה׳ עברית וארמית, למען הָתֵם חטא, למען הִנָקה מפשע. ובעשור לחודש השביעי מעונותיהם יתענו מערב וער ערב, ובאגרוף יכו על החזה עד אשר תצלנה אזנים, ולקול נפלם על ברכיהם תרעש הארץ; הן שבו היום מחטאתם, אך האם הפך לבם לשנוא את רוע מעלליהם, לבלתי חטוא עוד? לכה נא, נשימה לב! היום פנה, השמש באה, ובשופר יִתָקע לאמור: יום ה׳ הגדול והנורא חלף הלך לו— עוד קול התקיעה הומה באזנם, והנה הם שבים ללכת בשרירות לבם כמלפנים. זה ישנא את אחיהו בלבבו אשר השלים עמו תמול בערב, זה יחשוב מחשבות להונות את עמיתו כאור הבוקר, וזה ישיך לרעהו בעוד לילה. האם הפך לבם בשובם? כהפוך עור כושי אשר רחץ את בשרו במים. כי כהתל באנוש יהתלו בה׳ אלהי צבאות.— ואני סמאל לא שניתי, לא נהפכתי לאיש אחר, אף מדרכי לא שבתי. כי כדרכי אז כדרכי עתה, להדיח איש ואשה, ולהאשימם למען יַסרם. אכן ידעתי כי עמך עם בית ישראל על העצה היעוצה לא יתנו לב, כי אם על היועץ ישימו עין, לכן גם את הטוב איעצם, אך אדבר את הדבר בשמי, לבלתי עשוהו, ואת עצתי הרעה אתן בפי קדושיהם ורבי חסידיהם, למען ילכו במועצותיהם.

כאיל דלגתי וארקע ברגל כשמעי את דבריו, ובזעף ושטף אף הרימותי קולי ואקרא: עוכר ישראל! הלא תדום? על מי זה הרחבת פיך? ואת מי חרפת וגדפת? היערב לבך, דובר כזבים, לגשת אל הקדושים האלה, למען שום דבר בפיהם? הלא הם יאחזוך ויאסרוך כאסור כבש בן שנה! השכחת את אשר עשה לך ר׳ יוסף דילה ריינה?^[5] לך הֵחָבא למשואות נצח, ושום הררי שלג ורחבי ים וחומות ברזל בינך ובין הצדיקים עושי פלא האלה! הידעת את כל מעשה תקפם? השמעת את עוז מפלאותיהם? הן ארמון זרים מעיר יעתיק קדוש, מארץ מרחק ישאהו על כנפי רוח, יעמידהו על מקום ביתו, וארמון על משפטו ישב, רחב ידים במקום צר, שם יעש משתה למלך ושרים, כי לראות פני קדושי רוזנים יבואו. מבלי הלוך ונסוע יבוא צדיק אל מחוז חפצו, כי באוָתו תקפץ הארץ ותעבור מתחת כפות רגליו. בנגוע ביד יגהה מזור, ובפָרש כפים יסיר כל מחלה, ועקרה לא ילדה אליו כי תבא, ונעל הדלת אחריה, ויברכֶהָ, תקותה בל תמוט, כי למועד הזה כעת חיה היא חובקת בן.—

הן ידעתי כי יִפָלא בעיניך מעשה נפלאותיה׳, כי לא ידעת את צדקתם. אך מי צדיק אם לא רב חסידי? ומי נקי בקדושי? כי בטרם יערוך תפלה קדוש, ירחץ בנקיון בשרו אף יִנָקה ויָסֶך את רגליו. לא בפיו ובשפתיו יכבד את אלהי יעקב, כי כל עצמותיו תאמרנה תפלותיו ומזמוריו. חֲבוש פאר כפלים כמלונה יתנודד, כף ימחא, מר יצריח, וראש יכה בקיר. אף לא ידע איש בער וכסיל לא יבין צדקת הצדיק במאכלו ומשתהו. יש צדיק חדל אישים מרוב תומתו, ובשרו כחש משמן, כי כצפור יאכל, ולבד יין קדושים, יין שרף משקהו; ויש צדיק עגול לחיים כפני לבנה, כמלאך י״י צבאות מראהו, כי כבקר יאכל, וכל יין רקח ישתה, הוא במלאכת לועו יַעל נפשות חוטאים, ומעבודת שִניו נשמת פושע שחקים תרקיע. ועשנו אשר יעל מפיו? אשר יפיח לו? מי יספור הנפשות הפורחות בתמרות עשנו זה השמימה? על כן אליו יבאו מאפסי ארץ, לשמוע עצה, לקחת ברכה, ולתת כסף, כופר פדיון נפש.

עד הנה באתי בדברי, והנה קול קורא באזני: שא עיניך! שא עיניך! הביטה וראה!— עיני לנוכח הביטו, וארא והנה צדקת הצדיקים נופלת אל המים— ננעֶרֶת כארבה מכנף הקדושים רבי החסדים הנצבים בתוך עדתם מנגד על שפת הנחל.— ובהכותה במים ותִבָקע לבקיעים, ויהיו חלקיה: ערמה וזדון, תרמית לב ורמיה, חטאת הרבות כזבים, חטאת הרבות הבלים, חטאת הרבות מעשה תעתועי׳, חטאת התעות בית יעקב ללכת בתהו, למען תת לרביו נדבות כסף, חטאת מורדי אור, חטאת שנוא דעת, חטאת אהוב בצע, חטאת אהוב כסל, חטאת הושיב עם ה׳ במחשכים, וחטאת השכן לעפר כבודו, ושומו מרמס כטיט חוצות. ומכנף החסידים ויִנָערו ממנה: שכרון ותמהון לב, חטאת האטם אוזן לכל אמרי בינה, חטאת האמן לכל דבר, חטאת רדוף שנואי נפש עד הורידם שחת, גם שוד וחמס, גם זמה ונבלה נמצאו בכנפיהם.

מבלי פתוח פה ומבלי נוד שפה השיבני כה סמאל דבר, השיבני לבלי מצוא אחריו מענה עוד. ואנכי בושתי עוד הפעם, בושתי על קצפי, בושתי על פתיותי להאמין לכל דבר, בושתי על הרחיבי פה לפאר ולרומם את רבי חסידינו, ולשיר את תהלתם. וסמאל לא רגז ולא שחק בקול רעמו הפעם, כי אם כל לעגו שם בפניו, וכל קלס בעפעפיו, לעג פולח ובוקע כחץ כליות ולב. ואומר אִמָלטה נא, אנוסה משפת הנחל, ויקף עלי שעיריו, ויגדור בעדי לבלי אצא.— ואקרא: עד מתי סמאל? הלנצח לא נמוש מעל יד היאור הזה? לא ידעתי, מה הדבר הזה היום? מדי שנה בשנה כבוא העם להשליך את חטאותיו, ויבואו, ויניעו כנף הבגד, וישובו. ועתה מאז החלותי לדבר אליך, עוד העם עומד על שפת הנחל, עוד לא כלה את מעשיו. עד מתי לעדה הזאת? הלא ינידו היום רגל לשוב הביתה? לשוב בית תפלה? האם דבקה ידם בכנף מעילם וכף רגלם בעברי הנהר הזה? מה הדבר הזה היום?— ויענני השטן ויאמר לי: מה זה תצעק חמס? לא זאת העדה אשר ראית מראשית! כי בני עיר אחרת תחז עיניך. כי לא לבד מתחת רבי חסידיך כי אם גם מתחת כפות רגלי ומתחת כפות רגליך עמדי תדלג ותקפץ הארץ, ותעבירני היום על פני שפת הנחל הזה מעיר לעיר ומקריה לקרת, למען אגורה בחרמי חטאות יושביהן. כצאתי את העיר יסיעו שעירי את יתדות הרשת וישובו ויתקעון אותנה, כבואם מול פני עיר אחרת. ככה תקפץ הארץ ותעבירנו היום מעיר לעיר ומקריה לקרת עד בואנו אל אשד הנחל ימה. ואִבָהל לשמע אזני, ואקרא: מה זאת עשית לי, סמאל, כי הוצאתני היום מעיר מושבי להביאני ביום המועד הזה אל אחת הערים הרחוקות? ונאספו עלי כל היראים, החרדים לדבר י״י, ויחרפוני, ויכוני, ויפצעוני, החרם יחרימוני, כי יאמרו בלבבם, ברגלי עברתי, או על סוס רכבתי, או בחיק רכב באתי, ולא יטו אוזן לאלתי, ולשבועתי לא יאמינו.— ויאמר אלי השטן: יראי י״י באמת ובתמים כי תצדיק את נפשך יאמינו לך, כי צדיק צדקות אהב, ישר יחזה כל הימים, ואם לא בעיניו תעמוד הרשעה מבלי יכולת נטות מפניה, יעצום עין מראות ברע. ואולם החרדים לדבר י״י אשר יאטימו אוזן לקול מצדיקי נפש, המקנאים לתורתו רק למען הבזות, רק למען הכות, רק למען פצוע, רק למען החרם, כל העדה הקדושה הזאת, עדת חנפים כֻלה, מהם לא תירא, ומהמונם לא תחת; כי הגד נא ליראים האלה פשעם, ולחרדים ההם חטאותם, וכנוס מפני הארי ינוסו מפניך, ומבלי נגוע בך ירפוך ויעזבוך. שא נא עיניך! שם ינערו יראים כנפות בגדיהם.

אליהם נשאתי את עיני, וארא והנה כל חטאות האדם נופלות מתחת מעיליהם. חטאת גנבה, חטאת עושק, חטאת כחש בעמיתו, חטאת מרמה ותוך, חטאת הונות את אחיו, חטאת תת כסף בנשך, חטאת שנוא את עמיתו, חטאת שומו לחרפה, חטאת רדפו באיבה.— ואקרא: אוי לי כי נדמיתי! האלה המה יראיך י״י? החרדים לדבריך? המקנאים לתורתך? הלא הם קנאוני תמיד בלא אל, כעסוני כל היום בהבליהם, ואני עני וכואב אמרתי בני עליון כלם, ועתה הנה אלה עונותם!—

ויאמר אלי השטן: עוד לא ידעת כֻלה! כי לא כחטוא כל האדם יחטאון אלה! כי גם דבר י״י ומצותו יהי לחטא בכפם. וארא והנה מתחת שמלותיה׳ יורדים המימה כל מעשה מצותיהם: תפלותיה׳ וזמירותיה׳, טוטפת ראשם, ציצית כנף כסותם, מזוזות פתחם, פרי עץ ההדר, כפת התמרים, סוכתם וגם מַצָתָם השמורה.— ואען ואומר: חי אני! לולא ראיתי אתי כל בעיני, למשמע אוזן לא האמנתי. כי איככה תֵהָפך מצות י״י לחטאת?— ויענני השטן ויאמר: הלא נתן י״י את כל החוקים האלה לבית ישראל, למען היותו עם קדוש? הכן הן ישא איש בלבו את כל התועבות אשר שנא י״י, ועשה את כל חוקותיו אלה, היקדש? לא! לא יקדש! מדוע צוה איפוא אלהים את כל המשפטים האלה? רק למען יזכור את י״י כל הימים, למען שותו תמיד נגר פנים לבלתי ייעף איש צרוף כליות ולב, לבלי עשות כל תועבה. ועתה הלא יחטא איש בעשותו את כל החוקים האלה, ואמר נצלתי, למען עשות את כל התועבות? הלא יוסיף עוד על חטאו, בשמרו את מצות י״י בכל פרטיה ודקדוקיה רק למען היותה כסות עינים לכסות פשע, לטמון בחובה עונו? הלא ירבה עוד לפשוע, כבלע את הקדש ואת כליו אשר ישרתו בהם, למען בצוע בצע, למען הונות את אחיו?— ומדי דברו וחפַלט חיק ירא וחרד מכסת פרי עצי הדר.— ואשאל: מה פרי העץ האלה מלבד הפרי אשר ראיתי לפנים?— ויאמר: באלה הונו יראים את אחיהם, כי אמרו בלבם: מי לא יאמין בכל קודש לדברי יראי י״י החרדים? לכן אף כי הובאו פרי העץ האלה מאחד הארצות, נַגיד לעם ממבחר ארץ מכורותיהם מאיי יון הובלו, למען הרבות מחירם; ויבצעו את מזמותיהם, ויצליחו בערמתם.— ואתפלא על תרמית לבם וזדונם לשום קודש כלי מרמה למצוא הון.— ויאמר אלי השטן: למה זה תתפלא? עוד לא ידעת כֻלה! וארא והנה כמראה ספר חמשת הספרים נופל אל המים.— ויפג לבי, כי לא האמנתי למראה עיני.— ויאמר: אל תשתומם! כי גם בספר תורת אלהים ישלחו יד לחטוא בה ולחללה, כי לפי מכסת פרשיותיה וסדריה יספרו את שבועות הימים, באַוָתם את הנשך ואת התרבית לקהת.— ועתה ראה נא, הנה זאת יראתם!— ומכנף איש ואיש יצאה יראת אלהים ותרד פלאים המימה! אך בטרם הגיעה אל המצולה ותחלף תמונתה ותֵהָפך לאחרת, ותהי יראתם: יראת בנים ובנות כי גדלו, חֵפץ התחתן בנדיבי עם, תאות הִכָבד בקרב העדה, חֵפץ גָבור לאמונה בארץ למען הרבות מסהר ומרכולת, תאות נפש חוטאת במסתרים לנקר עיני האנשים, או תמורת קודש לכפר על העושק ועל המרוצה לעשות.

ומבלי הפוך מראה ומבלי החלף תמונה עזבה יראת אלהים את מעטפת אחד העם ותטבע במי הנהר. ואשתומם על המראה, ואקרא: מה זאת הראיתני סמאל? הגם יראת אלהים חטאת? היחטא איש כי יירא את אלהיו? אל נא תכזב בך סמאל! הלא אמרת, כי לא תדבר את הרע בשמך, כי אם את הטוב? ויענני השטן ויאמר לי: גם ביראת אלהים יחטא גבר אם לא בשום שכל והטות לחכמה אוזן יירא האדם את אלהיו. זה ספר תולדות אדם! שים נא עליו עיניך, וראה את כל משרפות האש אשר הציתה, וראה את כל נהרי נחלי דם ודמעה אשר שפכה יראת אלהים על הארץ טרם הקשיבה לאמרי בינה ודעת!— אולם הן קראת את ספרי נביאיך, וידעת את הקורות אשר קרו את עמך, הגד נא לי איפוא, מדוע לא שמע העם לקול חוזיו, לעבוד את י״י לבדו, ולבלתי לכת אחרי אלהים אחרים? והנביאים הרבו להם חזון, וידברו אליהם השכם ודבר, הערב ודבר, ומדוע לא אבו שמוע לדבריהם?— אם לא תדע, שאל אותי ואגדך! כי מי כמוני ייטיב לדעת זאת? הן אני הכבדתי את לבם וערלתי את אזנם אז לבלי הקשיב.— לא אבו שמוע לנביאיהם מיראת אלהים!— מבלתי יכולת העם בשנות קדם להאמין כי אל אחד לבדו ברא את השמים וכל צבאם ואת הארץ וכל צאצאיה, מאנו האזין לקול כל חוזה, לעבוד אל אחד לבדו. ויהיו הנביאים בעיניהם ככופרים מכחישי אל, ויקיצו בתוכחתם, וילכו במועצותי אשר שמתי בקרב לבם וכפי קדושיהם נביאי הבעל והאשרה. את י״י אלהי ישראל עבדו, וישתחוו גם לאלהי העמים אשר סביבותיהם, לבעל ולעשתרות אלהי צדונים, לכמוש אלהי מואב, ולמלכם אלהי בני עמון, וישרפו את בניהם ואת בנותיהם באש, ויעבירום למולך.— לו חכמו השכילו, כי עתה שמעו לקול חזויהם, כי עתה עבדו את י״י לבדו, כי עתה לא חרה בם אף י״י, כי עתה לא גלה ישראל מעל אדמתו.— כן תכבד גם עתה על העם להאמין כי י״י רוח לא בשר, כן יבטח גם היום העם בכל הבלים ובכל מעשה תעתועים, למרות פי י״י ילך לקראת נחשים, נחש ינחש בשמות אלהים, בשמות מלאכים, יבקש עתידות, יגיד האותיות, אף ישנא את כל איש סר מדרכו וירדפהו— מיראת אלהים. הלא יחטא העם כי יירא את אלהיו מבלי הקשיב לדעת בינה? מבלי השכל וידוע גם שנאתם גם קנאתם וגם יראתם חטאת!

והארץ קפצה תחת רגלינו, ותעבירני על כל הערים אשר בעברי הנהר מזה ומזה. ומכל עיר ועיר יצאו שוכניה וימליטו מתחת בגדיהם וישליכו היאורה את כל פשעיהם, כחול אשר על ספת הים הרבה מאד. ואבינה בחטאים וארא והנה חטאת עושק, חטאת רמיה, חטאת השך נשך, חטאת זמה, כל חטאת אשר יחטא בה האדם לרעהו, כל אלה צללו כעופרת במימי הנהר, וחטאת אטום שפה מקרוא יוצרות השבת והמועד, וחטאת חדול מקוה ורון בלילה לראש אשמורות המון סליחות, וחטאת אסוף יד מהקיף עוף כנף סביב הראש, כפרה לשבי פשע, וחטאת איש בלתי כרע אפים ארץ בתשעה לחדש השביעי בין הערבים למען הכות אותו כתף ומתנים, וחטאת בלתי חבוט כל עלה בערבי הנחל, וחטאת בלתי נגוע במזוזת הפתח ונשוק יד לפה, וגם חטאת פתיל קטוף וקצוץ בציצית הכנף, וכהנה רבות מאד אשר לא תִסָפרנה מרוב, כלן צפו על פני המים, ותשטפן שבולת הנהר ימה.— ואשאל את השטן ואומר: למה זה העמקת לטמון רשתך ביאור בתוך מימיו, ולמה לא פרשת המכמורת על פני המים ממעל? כי עתה אספת בקרבה כל עון וכל פשע, לא תחסר כל בה, וצברת כפלים ככל חטאותיך היום. כי הפשעים האלה השטים כאוזות על פני הנהר לא יִתָפשו במצודתך להאסף בה.— ויענני השטן ויאמר לי: לו אספתים, היועילו לי? האוכל האשים בם את בית ישראל, למען יְיַסרנו י״י? הן עשיתי מראשית כדבריך, ואצוד את החטאים אשר דברת ואגורם בחרמי, ויתנו את שכבתם על פני התועבות אשר שנא י״י, כאמתים עליהן מלמעלה, ויכסו אותן, כי קלים הם, ואשא ואביאה את צידי השמימה, ואומר לצבא השמים: „ראו! היום הזה אחל הרואתכם את חטאת בני ישראל!“ וכפתחי את רשתי, והנה שחקו עלי כל צבא המרום במרום, פערו פיהם לבלי חוק, ולא יכלו מנוע קולם משחוק כל היום ההוא וכל הלילה. ואנכי נבהלתי ובושתי משמוע, ללא יכולתי עוד מצוא מלה; ולמחרת היום ההוא תקעו העם בשופרות ויבולו את שפתם, ויעברו הימים, ואנכי לא האשמתי את בני ישראל. מן היום ההוא אעמיק לטמון רשתי ביאורים ובנהלים, ואעזוב את החטאים הקלים על פני המים והיו מאכל לדגי הים, כי לא ירעו להם.— ויבז השטן את העונות האלה, ולא אבה אסוף אותן אל מכמרתו.

ואשוב ואשאל את השטן ואומר: מה הדבר הזה אשר דברת? היאכלו דגי הים את חטאות האדם? ויען השטן ויאמר: יאכלו וילחכו כלחוך השור אם עשב השדה! אולם יש חטאים כי יאכלם הדג, והיו בפיו כדבש למתוק, ואכל ושבע ודשן ושמן; ואלה המה: חטאת למוד לשון וספר, חטאת שקוד על דלתות החכמה, חטאת לַמֵד דעת את העם, חטאת עטוף בגד נקי ושים עין על הדר מעשהו, חטאת לבוש מלבוש העם אשר ישראל יושב בארצו; ויש פשעים לא ירעו ולא ישחיתו כי תשבור הדגה בהם את רעבונה, המה הפשעים הצפים על פני המים! ויש עון כי יבלענו רמש המים, יחלה— אך ישוב ויחי מחליו, הן הנה העונות אשר יחטא בהן האדם לאלהיו לבדו; והאשם אשר אשום אשם בו איש לאחיו, גבר לרעהו, ביום אכול חית הים ממנו מות תמות; אולם חטאת עשות חוקי י״י למען טמון עון, למען כסות פשע, תעל באשה, תעל צחנה, תהי לזרא, תגוף כמגפת אלהים, תמית בעודה בין שינים. לו עזבתי את הפשעים האלה אשר אגורה בחרמי והיו לאכול לשוכני מי הנחל, כי עתה הדגה אשר ביאור תמות, ובאש היאור.

ואומר אל השטן: הן הראיתני היום את חטאת העם למחלקותיו, ואתה לא הודעתני עוד את פשע האיש הנָאוֹר, עון עדת הנבונים? אנא הראיני נא את אשמותם!— ויענני השטן ויאמר: הקשית לשאול כבד ממני הדבר! הן אמנם כי ישליכו האנשים האלה מעליהם אולת עמם— לשום תחתיה אולת גויי הארץ; אך בפשעיהם ובעונותם יחזיקו, לא ישליכום מעל פניהם אף לא מכנף בגדיהם. ואיככה אוכל הראותך את אשמותם?— אולם הלא ראית את חטאותיה׳ בתוך עדת היראים! כי לעת זקנותם או בהגיע תור בנותיהם ובניהם להיות לאנשים או לקחת נשים ישובו הנבונים והיו ליראים. או אז יבואו אל שפת הנחל, ינערו את כנף מעילם, ויפַלטו מתחתיה את כל חטאות נעוריהם ואת העונות אשר יעוו לזקוניהם בסתר.— אכן דום והתחולל! אולי יצא אחד הנבונים לשוח על שפת היאור, ובנוע הרוח בכנף בגדו, תרד אחת מכל חטאותיו המימה.— עוד הוא מדבר, והנה קרח, כהר נופל, מתגלגל היאורה. ואִבָהל ואקרא: אהה י״י! מבטן מי יצא הקרח הנורא הזה? ויען השטן ויאמר: ואת חטאת האיש אשר אתה מבקש, חטאת הנאור! כי לא יֵחם לבבו בצרת נפש עמו, ובראותו את אבדן מולדתו ובית אבותיו לא יתנדב להיות בתומכי נפשו, להסיר אולת העם מעל פניו, לגול את חרפתו, ולהרים קרן ישראל מערמות העפר, כי כל דאגותיו אך עצמו ובשרו. מי יעמוד לפני קרתו בתתו ללעג ולקלס כל איש אשר למען ישראל לא יחשה ולא ישקוט, ובהשליכו קרחו כפתים על כל גבר אשר תבער בו כמו אש קנאת בית יעקב! לכן לא נאור הוא! כי לא תאיר לו אהבה עמו את הלילה אשר בלבו. קודר יהלך בלי חמה, קודר מני קרח.

וכבואנו עד אשרי הנחל עד החוף ימה, ייאמר אלי השטן: עתה אחוז בכנפות כסותך, והשלך גם אתה את חטאותיך!— ואמאן ואצעק: האני אשליך, ואתה תשא את חטאותי השמימה? לו ידעו כל בית ישראל את המעשה הזה אשר תעשה מדי שנה בשנה, וחדלו להם לעולם מבוא כיום אל כל נחל, ואסרו אסר לנגוע היום בכנף כל בגד. לא אשליך סמאל!— ויפצר בי השטן ויאמר: מהר עשה כדברי! כי לא אַעלה את רשתי ולא אפרוש את כנפי לעוף שמימה בלתי אם אכפתי את פשעיך.— וירא כי לא יכול לי בדבריו, ויצא סמאל, ויסובו עלי שעיריו, ויאחזוני, וינערו את חצני, ותרדנה כל חטאותי הימה.— ואני עצמתי את עיני לבלתי ראות את עונותי.—

יצחק ערטער.